רחוק מאוד רחוק ממני אלה שאני אוהב. קרובים, קרובים אלי מאוד, מי שצריך ללוות אותם ואני עוזר להם.
הפרדוקס הזה יכול להפר את האיזון של כל ישות שפויה, ובכל זאת, למרות זאת, כל הרעיונות המדהימים ביותר, על פני מרחב וזמן, אפשרו לי לבסס את הקשר החזק והעוצמתי של מי שאני ומה שאני משיג.
עכשיו, כשאנחנו בנקודת השחרור, אני יכול ליצור את הקישור, את הצמתים השונים ואת אנשי הקשר שאומרים לי:
-כן, ללכת לשם,... מה שאתה עושה הוא בסנכרון עם מה שאתה חייב להשיג.
רחוק מאוד מהבית, רחוק שנות אור, הצלחתי לבסס, בזכות התצפיות שלי, את החוט שחיבר אותי באופן לא מודע למקום המפואר הזה שהסכמתי לעזוב, להגיע לגאיה.
עמוק בפנים, עמוק בתוכי, משהו, כמו אור תקוע בחושך של העולם הגוסס הזה, אפשר לי ליצור על פני כדור הארץ את העולם הטוב יותר שעזבתי,... בידיעה שיום אחד אחזור לשם.
אז יצרתי, ציירתי, פסלתי, כתבתי, הלחנתי, למדתי הכל על העולם המבולבל הזה, העברתי פתרונות, ריפאתי, דמיינתי, עד ליום שבו משהו חזק יותר הגיע...
נאלצתי לעזוב את מדינת הולדתי מסיבות ביטחוניות, ובעיקר כדי להמשיך טוב יותר את העבודה החשובה שהייתי צריך לעשות.
כן, הרגיעו אותי מאחי האור, קיבלתי הודעות ודמיינתי שידורים מדהימים... לפעמים הופתעתי שיש לי כל כך הרבה דברים להשיג, לפעמים מרדתי. אפילו סירבתי להמשיך...אבל בכל פעם, כוח רב עוצמה החזיר אותי לעצמי, ואפשר לי להסתגל מחדש.
מול הקרנה מדהימה של המדריכים שלי, ראיתי את משה ואת העם היהודי יוצאים ממצרים מימיני, וקהל עצום של אנשים סינים קטנים משמאלי, ואז שמעתי קול חזק אומר:
- אתה תחזיר את כולם... עד האחרון...
התשובה שלי הייתה:
– אבל איך אעשה זאת?... ולא קיבלתי תשובה! אז הבנתי שיש לי את התשובה, הפתרון, בתוכי....

כל התבוננות, מימוש, שינון, תואם לנקודת מגע, לחוט משותף, המאפשר לי לסנתז, לחבר כל תמונה, פעולה ורושם, כדי להעלות מזיכרוני הדומם, את נוף נשמתי.
רחוק... עד כמה שאני זוכר את המסע הקשה הזה, תמיד הייתי בטוח שבאתי ממקום אחר... תוך כדי חשש לגלות את המשימה החשובה שעליי לבצע.
תמיד הייתי צריך לבודד את עצמי, תמיד מחפש טבע, איים, יופי, יצורים טהורים וחי רחוק מערים.